אין גן שאין בו נשיכות. תופעת הנשיכות, אצל ילדים, ממוקדת בגיל הגן: מחצי שנה עד שלוש. סיבות רבות ומגוונות עומדות מאחורי הצורך לנשוך בגילאים אלה:
הילדים נמצאים בשלב האוראלי, על פי פרויד, והם לומדים על העולם דרך הפה. הם מכניסים לפה חפצים, טעמים שונים וגם אנשים.
* צומחות להם שיניים, מה שגורם לכאבים בחניכיים. לפעמים, נשיכה יכולה להיות פורקן לכאב הזה.
* חלק מהילדים עדיין אינם מבטאים את עצמם בצורה ורבלית. הם מרגישים משהו, אבל לא יכולים להביע אותו.
* הילדים נמצאים בשלב האגוצנטרי, שבו הם מרוכזים בעצמם ואינם קשובים לזולת. כאשר אין אמפתיה, הילד לא יכול להרגיש את הכאב שהוא מסב לאחר.
* יש קפיצה בכל היכולות של הילדים, חוץ מהיכולת הרגשית. לכן, כשילד לא מצליח במשהו – הוא מתוסכל. אחת הדרכים להביע את התסכול היא באמצעות פריקת אגרסיה.
* יש ילדים שסובלים מקושי של ויסות חושי: הם לא מבדילים בין מגע חלש לחזק. אם זה לא יטופל נכון, זה עשוי להפוך לבעיית התנהגות.
* ישנם ילדים עם סף תסכול נמוך, כלומר כל דבר – אפילו קטן – מקפיץ אותם.
* ישנם גורמים סביבתיים שמשפיעים. כשמבוגר אומר לילד בחיבה "אתה כזה מתוק שבא לי לאכול אותך". זו אמירה שמעבירה מסר נסתר שאוכלים דברים חמודים.
* לפעמים במקומות שבהם ישנן איסורים רבים מדי או משמעת קפדנית מאד, שממש כובלים את הילד/ הדרך שהילד מוצא לפרוק את הכעסים היא באמצעות נשיכות.
* ילדים שנוטים לנשוך ינשכו יותר כאשר הם רעבים, עייפים, כשהצוות בגן לחוץ או עסוק. ילדים אלה ימצאו ילדים חלשים מהם או קטנים מהם – ואותם הם ינשכו.
איך מתמודדים עם ילד שנושך?
אנחנו ממהרים לקחת צד, להזדהות עם הילד שננשך. הילד הנושך הופך להיות הילד הבעייתי, במקום לנסות לראות איך אנחנו מסייעים לו בקושי שלו. הורים כועסים מצפים שנעניש פעוטות בגיל הרך או שההורים שלהם "יטפלו בזה בבית". אבל זה לא הוכח כפתרון יעיל. הפתרון הוא לתת לילד כלים להתמודדות, כך שיידע שיש עוד אופציות לתגובה שעומדות בפניו.
צוות הגן מחויב לדווח להורה של הנושך והננשך על האירוע שהתרחש, בסוף היום. אינני מאמינה שיש להסגיר את שם הנושך להורי הילד הננשך, כי אין להורה מה לעשות עם זה לאחר שהאירוע כבר קרה. אני מתנגדת לפרסום שמו של ילד נושך גם משום שזה מטביע עליו סטיגמה וגם בגלל העובדה שיום אחד הילד שלך יכול להיות הנושך – ויום אחר הננשך.
ילד נושך הוא לא ילד רע. צוותי חינוך צריכים לתת כלים להתמודדות וללמד איך כן במקום מה לא לעשות. אני לא מאמינה בלהעצים את השלילי אלא בלחזק את החיובי. ילד שנושך הוא ילד שמבקש עזרה, בשפה שלו. המבוגר האחראי צריך להיות שם ולזהות שהתופעה הולכת לקרות רגע לפני. ועדיין, אנחנו רק בני אדם ודברים יכולים לקרות בשניות.
בגן יש לדאוג שהילד שנוטה לנשוך יהיה בסמוך לאחת מנשות הצוות כדי שהיא תוכל לזהות אירוע כזה לפני שהוא קורה. ככל שמזהים את זה לפני, הוא מבין שזה לא אפשרי, שזאת לא הדרך להשיג דברים. אשת הצוות צריכה להיות מאד ברורה ולהגיד לו: לא! אסור! בצורה אסרטיבית בלי רגש – ולהרחיק אותו ממקום הפעילות, מהדברים שהוא רצה לעשות באותו רגע. אני לא מתכוונת להרחקה מענישה אלא יותר הפרדת כוחות. ההרחקה היא לדקה או מספר דקות, בהתאם לגיל. במקביל כדאי להציע לו פעילויות מוטוריות יותר, שיוציא בהן את האגרסיות שלו, להציע לו מרקמים שונים של חומרי עבודה כמו חול, פלסטלינה, מסז' או מסלולי מכשולים.
מההורים אני רוצה לבקש שיפסיקו לשפוט ילדים שנשכו. אין קשר לחינוך שהם מקבלים בבית. הנשיכה היא תוצאה מצורך. מה גם שפעם נושכים את הילד שלך, ופעם הילד שלך הוא הנושך. מאד קל לקחת את עמדת הקורבן. אני מבינה ללבם של הורי הילד שננשך, אני לא מתכחשת לחרדה שלהם כתוצאה מהסבל של הילדים אבל שווה בשלבים מאוחרים יותר להשקיע בללמד את הילד איך לגונן על עצמו – ולא איך להחזיר או להתעלם. מגיל שנתיים הילד יכול להגיד את המילה לא ולשים גבול. הורים שמנחים את הילד "תחזיר לו" מלמדים את הילד להרביץ – וזאת בזמן שמסר "לא להרביץ" מנוגד לכללי כל מסגרת חינוכית שהילד שוהה בה: גן, קייטנה, צהרון ובית ספר.
טיפים:
הילד שלכם ננשך? חבקו אותו. תנו לו הרגשה שאתם סומכים עליו שיתגבר. עשו לו עיסוי במקום הנשיכה, המוח יזכור את המגע העמוק שמאלחש את הנשיכה.
הילד שלכם נשך? אם זה קרה בין כותלי הבית, הגיבו באמצעות "לא!" באסרטיביות, הרחקה לזמן קצר והצעת אלטרנטיבות רב חושיות. אם זה קרה בגן, תנו לצוות המקצועי לטפל בנושא תוך שאתם משגיחים שלא עושים על הילד סטיגמטיזציה. שוחחו עם הצוות ובררו איך הם מתמודדים עם זה בגן. עשו לילד כל ערב עיסוי בכל הגוף על מנת שיתחיל להכיר את גבולות הגוף שלו ויכיר סוגי מגע שונים: עמוק לעומת רך.
עוד טיפים שימושיים בדף הפייסבוק שלי
מאת: קרן בקר עמראן, בעלת גני ילדים וצהרונים פרטיים ברמת השרון
צילום: יח"צ | תמונת המחשה: freepik
