ALLIN > קהילה > אישיות > ראיון סופשבוע: האמא של החיילים הבודדים מהרצליה

ראיון סופשבוע: האמא של החיילים הבודדים מהרצליה

ראיון סופשבוע: האמא של החיילים הבודדים מהרצליה

לפני שש שנים היא החלה לסייע לבת משפחה שעזבה את ביתה בארה"ב והגיעה ארצה כדי להתגייס לצה"ל. היום כבר כולם מכירים אותה כאמא של החיילים הבודדים. סיפורה המרגש של ענת עמירה – מפעל חיים של אישה נמרצת ואכפתית מהרצליה.

ענת עמירה, תושבת הרצליה מאז ומתמיד, היא לא רק אימם של מתן, הדר וגל, ילדיה הביולוגיים, אלא גם של עוד עשרות חיילים בודדים מחו"ל שהגיעו ארצה במיוחד בשביל לשרת בצה"ל.

"כל החשיפה שלי לחיילים בודדים החלה לפני שש שנים, כשאחיינית של בעלי הגיעה לארץ לשרת בצבא דרך גרעין צבר, שזה גוף שעוזר לחבר'ה מחו"ל שרוצים לעשות צבא בארץ", היא מספרת. "היא גרה עם הגרעין בקיבוץ ניר יצחק שבעוטף עזה, וכל שבת היינו נוסעים אליהם להביא להם אוכל ולפנק אותם. כך נחשפתי לחיילים בודדים".

האחיינית של בעלה, דור, הכירה בצבא את חבר שלה, גם הוא חייל בודד ממיאמי. כאשר השניים החליטו לעבור לגור ביחד במרכז, ענת ידעה שהיא חייבת להירתם למשימה. "הם רצו לעבור למרכז ביחד ושכרו דירה בהרצליה. הם נכנסו לבית ריק, ולרהט ולמלא אותו זה עסק לא זול. לא היה להם כסף נזיל, אז התחלתי לחפש ריהוט וציוד בפייסבוק ולפרסם שזה בשביל חיילים בודדים".

אז אחרי שסיימת לעזור להם התאהבת ברעיון לעזור לכל החיילים הבודדים?

"ריהטתי להם את כל הבית באמצעות הפייסבוק, ואז נוצר מצב שאנשים ידעו שאני עוסקת בעזרה לחיילים בודדים והתחילו להתקשר אליי, למסור חפצים כמו מקרר, תנור, כל מה שלא היה להם צורך בו. הבעיה הייתה שלא היה לי איפה לאחסן את כל הדברים הללו. בשלב מסוים פנו אליי מהעירייה, סיפרו לי שיש את מחלקת התנדבות ושלוחה מיוחדת לחיילים בודדים. חברתי לאריאל הופמן, שהיה המתנדב היחיד לחיילים בודדים במחלקה, ודרכו הצטרפתי לקבוצות וואטסאפ של חיילים בודדים בהרצליה".

את מקבלת תמיכה מלאה מהעירייה?

"עיריית הרצליה באמת עוזרים לי כשאפשר. הם הקצו לי שתי מכולות בהן אני מאחסנת את הציוד שנתרם. אני עובדת כפוף למנהלת מחלקת התנדבות והיא תומכת בי ועוזרת בכל מה שאני צריכה, וזו באמת עבודת קודש. כמובן אנחנו נשמח שתהיה עוד עזרה, אנו בעיקר זקוקים לבעל טנדר שמוכן לעזור בהובלה בימי שישי".

העשייה וההתנדבות היא רק עם חיילים בודדים מהתפוצות?  

"מה פתאום? אני עוזרת לכל חייל שזקוק לי. בשנת 2016 היו לי כ-20 חיילים בודדים, והיום אני בקשר כבר עם מעל 170 חיילים. כמעט כל שבוע אני מקבלת חיילים חדשים. יש לנו שני בתים בהרצליה – אנשים תרמו וילות וחצו אותם לחדרים, והם מאפשרים לחיילים לגור בבית. בבית אחד יש 19 חיילים ובבית שני יש 21 חיילים. צמוד אליו יש עוד בית עם עוד 4-5 חיילות. בבתים האלה אין חיילים שבאו מחו"ל, אלא חיילים לוחמים ללא עורף ותמיכה משפחתית. מי שתרם את הבתים ייעד אותם ללוחמים בלבד, אבל אני כמובן לא בוררת ולא מבדילה. מבחינתי כל אחד שהוא על מדים זה מבורך, לא משנה איפה ואיך הוא משרת, אני מכבדת את עצם זה שהוא תורם מעצמו למען המדינה שלנו".

העובדה שגידלת בבית שלושה חיילים השפיעה על הרצון שלך לעשייה הזאת?

"האמת שהחיילים הפרטיים שלי אף פעם לא השפיעו על העשייה שלי, זו לא נקודת המחשבה שלי. אנחנו פשוט בית שאוהב את הארץ וחשוב לנו לתרום ולתת. אני מחנכת את הילדים שלי לעזור ולתת מעצמך. כל המשפחה מאוד פעילה בעניין של עזרה לחיילים, הם מאוד מעריכים ומוקירים אותי על כך. הם מבינים למה אני לא נמצאת בבית הרבה פעמים".

נשמע שההתנדבות דורשת ממך הרבה זמן ואנרגיה, איך את מצליחה לשלב גם את העבודה היום יומית?

"משבע בבוקר עד ארבע אחר הצהריים אני בעבודה. לשאלות אני זמינה, אבל אני תמיד מכוונת אנשים לדבר איתי אחרי שעות העבודה. אם יש דברים דחופים והם במהלך יום העבודה אז יש לי את אריאל ממחלקת ההתנדבות של העירייה, הוא פנסיונר והוא פנוי במשך היום והבקרים. אחר הצהריים אני כבר לוקחת את האחריות. לפעמים אנשים רוצים למסור את התרומות שלהם באופן מיידי באמצע השבוע אז אני צריכה להתפנות אליהם, ובסופי השבוע אני מעבירה את הציוד לבתי החיילים".

איזה ערך מוביל ומנחה אותך?

"לתת זה הלקבל החדש. לשמוע את התודה והאושר עושה את הכל, באמת חשוב לי שירגישו שהם לא לבד. תמיד כשאני מתחילה להכיר אותם אני דואגת להגיד להם שיש להם אבא ואמא בהרצליה, ענת ואריאל, אנחנו מרגישים שהם יודעים שאנחנו שם בשבילם. זה בהכל, להוביל להם דברים הביתה, לחלק להם בסופי שבוע אוכל מתרומות ועוד. העשייה היום בהרצליה בנושא הזה היא מאוד עשירה, יש מודעות גבוהה".

יש לך זיכרון מרגש מההתנדבות עם החיילים הבודדים?

"יש לי כל מיני מכתבים מחיילים, יש לי חייל שכשהוא השתחרר הוא כתב לי מכתב שהוא באמת הרגיש שיש לו אמא פה, שהוא לא לבד. חלק מהחיילים אפילו קוראים לי אימוש, הם מרגישים מאוד נוח איתי. אני חושבת שזה לא פשוט לבוא למדינה זרה מהחממה שלך, מהפינה הנוחה שלך, ולתת מעצמך. יש לי זיכרון מיוחד מחייל בודד ממקסיקו, הוא יצא לקורס מ"כים והעברית שלו לא הייתה כל כך טובה, ובגלל זה הדיחו אותו מהקורס שלושה שבועות לפני הסוף. הוא היה שבור לגמרי, הוא לא ידע מה לעשות. אמרו לו שהוא יכול לעבור לשרת בתפקיד עורפי, אבל הוא התעקש ואמר שלא בשביל זה הוא בא לארץ. אני זוכרת שהוא שקל להפסיק את השירות לתקופה בשביל ללמוד עברית באולפן ואז לחזור לצבא, זה באמת היה הדבר הכי חשוב בשבילו. לא הבנתי איך הוא לא אמר שהצבא אכזב אותו, הרי קרעו לו את הצורה, הוא סגר 28 לפעמים ונתן את כול כולו, והם ידעו שיש לו בעיה של שפה, אז למה להחזיק אותו עד הסוף? לי זה מאוד מאוד כאב. אמרתי לו לעצור לרגע, אבל הוא אמר שהוא לא מסוגל וחזר להיות לוחם בשריון. הילדים האלו הם באמת איכותיים, עם רצון לתרום ולתת. הם מרגשים אותי כל יום מחדש".

מאת: נעה צימר | תמונות: אלבום פרטי

פורסם על ידי

תגובות פייסבוק

Comments are closed.

תפריט